איך להפסיק "לאכול סרטים"?

מה אם הייתי מספרת לכם שאתם מתמודדים ברמה כמעט יומיומית עם טעות חשיבה אשר מבזבזת לכם המון אנרגיה? טעות חשיבה ששינוי קטן ומודעות אליה גם יגרמו לכם להרגיש פחות חרדה, תחושו תחושת מסוגלות גבוהה יותר להתמודדות עם קשיים ואפילו אתם עשויים לסגל צורת חשיבה טיפה יותר אופטימיית. נשמע מעניין? אז תכירו, אני רוצה לספר לכם שכולנו בימאים ממש טובים של סרטים בראש. זה אומר שאנחנו מריצים לעצמנו בראש תסריטים של סרט לפי בקשתנו, יש הקרנה של הסרטים בכל שעה שתרצו במהלך היום ואתם לא נדרשים לצאת מהבית או לזוז. המטופלים שלי יודעים שאני קוראת לזה "לקבוע את סוף הסרט". בז'רגון התרבותי שלנו אנחנו אפילו אומרים "מה את אוכלת סרטים??" מה זה אומר? במהלך היום אנחנו עוצרים לרגע את השגרה ומריצים בראש תסריט מסויים. בפעם הבאה שאתם "אוכלים סרטים" שימו לב שאתם ממש נכנסים לסרט אפילו ברמה הרגשית. הסרט, שרץ רק אצלכם בראש ואינו שובר קופות אמיתי, ממש מעורר אתכם רגשית וגורם לכם לחוות אותו כאילו הוא מתרחש כאן ועכשיו. זה יבוא לידי ביטוי גם ברמת הרגש (תחושו תסכול/ כעס/ עצב וכו'...) ואפילו ברמה הפיזיולוגית, הדימיון המפואר שלנו יכול להביא אותנו לכדי בכי ואף להעלות לנו את הדופק.

אוקיי, אז אם כולם עושים את זה מה הבעיה?

הבעיה היא פשוטה. אנחנו בימאים ממש ממש טובים בראש אבל לרוב אלו יהיו סרטי אימה ולא קומדיה רומנטית. אנחנו נדמיין פרידה/ הלוויה/ תרחיש רפואי קיצוני/ תאונה/ בגידה... לרוב לא נפליג בדימיון לעולם שכולו טוב.

למה אנחנו עושים את זה?

לעיתים אנחנו משתמשים בטכניקה הזו כסוג של מנגנון הגנה, להכין את עצמנו לתרחיש הנורא מכל. יש המאמינים שאם נדמיין את ההכי גרוע לא נתאכזב או נגיע מוכנים יותר לרגע האמת. "אני חושב על כל תרחיש אפשרי". החשיבה הזו לא תופסת במציאות מאחר ואם עכשיו אדמיין שקרה משהו קטסטרופאלי שיגרום לי לבכי, עצב ותסכול רב, אתם חושבים שאם חלילה הוא יתרחש בזמן אמת אני אבכה פחות?? פשוט כי כבר דמיינתי אותו?? התשובה היא חד משמעית לא (!).

לפי תיאורית הטיפול של CBT, ברגע שאתם עכשיו "אוכלים סרטים" אתם כבר עכשיו תחושו את אותן הרגשות השליליים גם אם הם בכלל לא מתרחשים במציאות. במילים אחרות, אתם מבזבזים מלא אנרגיה. ולשווא.

אז איך אפשר להתנהל אחרת?

1. קודם כל עצם המודעות שלכם. ברגע שאתם יודעים ואומרים לעצמכם באופן ברור "אוקיי עכשיו אני קובע את סוף הסרט" אתם כבר מסבירים רציואנלית למוח "אל תיקח את כל מה שאני חושב ברצינות. זה סרט". 2. אם אנחנו הבמאים אז אחת מהיכולות השמורות רק לכם היא להגיד "קאט"! עצור! להחליט שמפסיקים את הצילומים. תפסו את עצמכם ברגע של "אכילת סרטים" ואמרו לעצמכם "מספיק, אני עכשיו סתם מבזבזת אנרגיה על משהו שלא באמת קורה במציאות". 3. חזקו את עצמכם. אם אמרנו ש"קביעת סוף הסרט" נועד על מנת לספק לנו מנגנון הגנה אז מיד אחרי שעצרתם את עצמכם אתם צריכים לספק לעצמכם הגנה אחרת. למשל אמרו משפט כמו "זו לא המציאות כרגע, זה רק אצלי בראש. אם משהו יבוא אני אתמודד איתו כשיגיע". הטכניקה הזו מאוד עוזרת לאנשים עם חרדות ודיכאון. אדם אשר מתמודד עם חרדות עסוק פעמים רבות במחשבות טורדניות על תרחישים רעים וקטסטרופאליים אשר עלולים לקרות בסיטואציות אשר הוא חושש שיעוררו אותו רגשית. אדם עם דיכאון פעמים רבות יחשוב על סרטים בהם הסוף הוא פאסימי, קיצוני ואינו שווה את המאמץ. בטיפול CBT אנחנו שמים דגש על זיהוי טעויות חשיבה ונתינת מענה אחר אשר יספק רוגע וביטחון גם ברמה הקוגנטיבית. אז תעשו לעצמכם טובה, את הסרטים נשמור לבימאי הקולנוע אנחנו נשקיע את האנרגיה שלנו במציאות כמו שהיא.